"הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן"
-שלום חנוך
-שלום חנוך
קורה לי עם ניצן משהו שלא האמנתי שעשוי ושצריך לקרות... אני מוצא עצמי מדבר אליה ועליה באומרי שהיא הולכת להגשים את חלומותיי ואת שאיפותיי.
אני בן 35, אמנם אב בא בימים - אך במונחים של דור ה X, כל החיים עוד לפני. אז למה למען השם, אני צריך לייחל עבור הבת הבכורה שלי להגשים את תקוותי כשכל ימיה וחייה לפניה וכניצן קטן כולי תקוה שתפרח ותסגל לעצמה שאיפות וחלומות משל עצמה? האם הורים נוספים רואים בעתידו של עוללם הזדמנות לחוויה מתקנת או שמה אני לוקה בתסביך אגוצנטרי ייחודי?
לאחרונה התחלתי לאהוב מוזיקה קלאסית, זה לא קרה ביום, גם לא ביומיים.
אבל יותר ויותר אני מוצא עצמי מתרפק על נעימות אנסטרומנטליות של מלחינים שחיו בתקופה בה לידת עכוז היתה מסתיימת לרוב במות העובר והאם. תמיד חיבבתי מוזיקה ולאורך נעורי ובגרותי חלפו דרך אוזני מנעדים רבים של סגנונות מוזיקליים - אך מעולם לא מוזיקה קלאסית, ממנה אפילו סלדתי.
אמנם לא הגעתי למדרגה בה אני מאזין ל"קול המוזיקה" או לקלסיקות מודרניות מורכבות, אך בהחלט קונצ'רטי לאבוב של תומאזו אלבינוני מסוגל בימים אלה להרעיד לי יותר ממיתר בנשמה... אני חב את החוויה לביתי הקטנה, עוד כשהייתה ברחם ניסיתי להשמיע לה נעימות קלאסיות ועם הזמן התאהבתי בעצמי.
היום הדיסקים של בייבי מוצארט ושאר קלסיקות לתינוקות - מרדימים אותי לא פחות מאותה וזה מחזיר אותי לתקוותי להגשמה עצמית דרכה -כולי תקווה שהיא תחטא בחיידק הנגינה ותדע להנעים את ביתנו בנעימות פסנתר כפי שתמיד רציתי להנעים בעצמי ועדיין רוצה... רוצה ולא מוצא, לא זמן ולא צידוק להתחיל ללמוד לנגן בגיל מתקדם.
כשהייתי בן 6, נידנדתי לאבי להגיע לקונסבטוריון העירוני בכרמיאל - בפגישה עם מנהל הקונסבטוריון נשאלתי באיזה כלי ארצה לנגן, מייד אמרתי שבפסנתר. אותו מנהל (דני שמו ואם אני זוכר את שמו אחרי 30 שנה משמע שאני עדיין חושב שנגרם לי עוול) הביט בי במעין בוז מופגן ואמר לאבי "נתן לילד חלילית ונראה אם החיידק המוזיקלי לא עובר לו בתוך כמה חודשים, חבל להתחייב לכלי נגינה יקר ובלתי מוכר" - אז נתנו לי חלילית ואכן הצליל הצורמני עשה את שלו והדחיק את יצר הנגינה שלי למחוזות ניכר, מאז אני מנגן על פסנתר רק בחלומותי... ועכשיו גם בחלומותי על ביתי בכורתי.
אני רק מקווה שלרצות עבור הקטנטנה קריירה ברפואת שיניים זו לא התעללות מוגזמת מידי...
אני בן 35, אמנם אב בא בימים - אך במונחים של דור ה X, כל החיים עוד לפני. אז למה למען השם, אני צריך לייחל עבור הבת הבכורה שלי להגשים את תקוותי כשכל ימיה וחייה לפניה וכניצן קטן כולי תקוה שתפרח ותסגל לעצמה שאיפות וחלומות משל עצמה? האם הורים נוספים רואים בעתידו של עוללם הזדמנות לחוויה מתקנת או שמה אני לוקה בתסביך אגוצנטרי ייחודי?
לאחרונה התחלתי לאהוב מוזיקה קלאסית, זה לא קרה ביום, גם לא ביומיים.
אבל יותר ויותר אני מוצא עצמי מתרפק על נעימות אנסטרומנטליות של מלחינים שחיו בתקופה בה לידת עכוז היתה מסתיימת לרוב במות העובר והאם. תמיד חיבבתי מוזיקה ולאורך נעורי ובגרותי חלפו דרך אוזני מנעדים רבים של סגנונות מוזיקליים - אך מעולם לא מוזיקה קלאסית, ממנה אפילו סלדתי.
אמנם לא הגעתי למדרגה בה אני מאזין ל"קול המוזיקה" או לקלסיקות מודרניות מורכבות, אך בהחלט קונצ'רטי לאבוב של תומאזו אלבינוני מסוגל בימים אלה להרעיד לי יותר ממיתר בנשמה... אני חב את החוויה לביתי הקטנה, עוד כשהייתה ברחם ניסיתי להשמיע לה נעימות קלאסיות ועם הזמן התאהבתי בעצמי.
היום הדיסקים של בייבי מוצארט ושאר קלסיקות לתינוקות - מרדימים אותי לא פחות מאותה וזה מחזיר אותי לתקוותי להגשמה עצמית דרכה -כולי תקווה שהיא תחטא בחיידק הנגינה ותדע להנעים את ביתנו בנעימות פסנתר כפי שתמיד רציתי להנעים בעצמי ועדיין רוצה... רוצה ולא מוצא, לא זמן ולא צידוק להתחיל ללמוד לנגן בגיל מתקדם.
כשהייתי בן 6, נידנדתי לאבי להגיע לקונסבטוריון העירוני בכרמיאל - בפגישה עם מנהל הקונסבטוריון נשאלתי באיזה כלי ארצה לנגן, מייד אמרתי שבפסנתר. אותו מנהל (דני שמו ואם אני זוכר את שמו אחרי 30 שנה משמע שאני עדיין חושב שנגרם לי עוול) הביט בי במעין בוז מופגן ואמר לאבי "נתן לילד חלילית ונראה אם החיידק המוזיקלי לא עובר לו בתוך כמה חודשים, חבל להתחייב לכלי נגינה יקר ובלתי מוכר" - אז נתנו לי חלילית ואכן הצליל הצורמני עשה את שלו והדחיק את יצר הנגינה שלי למחוזות ניכר, מאז אני מנגן על פסנתר רק בחלומותי... ועכשיו גם בחלומותי על ביתי בכורתי.
אני רק מקווה שלרצות עבור הקטנטנה קריירה ברפואת שיניים זו לא התעללות מוגזמת מידי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה