יומיים עברו, מתוך שרות מילואים בן 28 יום.
נפרדתי מניצני ביום ראשון בנשיקה רכה אך חטופה... בכדי לא להפריע לשנת היופי הנסיכותית.
יומיים עברו ואני מרגיש געגוע מהסוג החדש והבלתי מוכר, געגועים לילדים. אני זוכר באופן חטוף שכשאבי היה נקרא למילואים בצעירותו הייתי מחכה בקוצר רוח לבואו בעיקר עקב ההכרה שמשהו מוצלח יגיע יחד עמו... כשהיינו קטנים זה היה טבלאות שוקולד עילית בעטיפת ברבאבא מעוטרת. וכשהתבגרנו תמיד החזרה לוותה בצעצוע מאתגר.
פילאי הטכנולוגיה היום מאפשרים לאישתי להעביר אלי תמונות של הקטנה בשידור חי, כך שהגעגוע הופך יותר נח.
יום שני, 9 באפריל 2012
געגוע
יום חמישי, 23 בפברואר 2012
יום שני, 13 בפברואר 2012
הסבון בכה מאוד
עוד משחר נעורי לא סבלתי מקלחות, בתור תינוק אימי תמיד היתה מספרת - שהייתי עושה לה את המוות בכל אמבטיה,
בתור ילד הייתי ממעיט ככל האפשר במקלחות וכשכבר נכנסתי זה תמיד היה מלווה בקריאה "מה קרה, ראש חודש הגיע?" אני מודה שבבגרותי אני עדיין מתקלח כי צריך ופחות כי כדאי, למרות שבקיץ כשחם מאוד למדתי אפילו אני
להנות מהאירוע.
בתור אבא לקחתי על עצמי את תפקיד המקלח הלאומי, החל מהאמבט הראשון ועד האמבט של היום... אני קורא לאמבט הזה 7 דקות בגן עדן - כי מהרגע שהכנסתי אותה למים, הקטנטנה לא מפסיקה לנעוץ בי מבטים מתמסרים של אושר
תוך כדי תפיחות רגליים והשפרצות לכל כיוון. בשלב זה אנו עדיין משתמשים בשמן אמבט אמול/בלינאום בכדי למנוע יובש בעורה הרך, מה שהופך את המקלחת למופע אקרובטי של החלקות.
מקלחת נשית/גברית מצא את ההבדלים
כך את מתקלחת:
1) את נכנסת למקלחת.
2) מחפשת את המגבת הקטנה לפנים, המגבת הקטנה לידיים, המגבת לרגליים והמגבת לגב.
3) חופפת את השיער עם שמפו מקוקוס ודבש עם 83 ויטמינים.
4) חוזרת על פעולת החפיפה עם שמפו מקוקוס ודבש עם 83 ויטמינים.
5) חופפת את שיערך עם מרכך גם הוא מקוקוס ודבש ומשאירה ל- 15 דקות.
6) רוחצת את הפנים עם תערובת אפרסק במשך 10 דקות עד שהפנים נהיים אדומים.
7) את יתר הגוף את רוחצת עם סבון גוף עשוי מאגוזים ותותי שדה.
8) שוטפת את המרכך (פעולה זו נמשכת כ- 10 דקות כי צריך לוודא שכל המרכך ירד).
9) מגלחת את בית השחי והרגליים.
10) שוקלת לגלח גם את אזור הביקיני, אך את מחליטה להסיר שיער זה ע"י דפילציה.
11) מייבשת את עצמך קלות בתוך האמבטיה.
12) יוצאת ממנה ומנגבת את עצמך היטב בעזרת מגבת ענקית.
13) עוטפת את ראשך עם מגבת סופגת מיוחדת.
14) מחפשת מעל גופך פצעונים ותוקפת אותם עם ציפורנייך.
15) חוזרת לחדרך עם חלוק ארוך.
16) אם את רואה את החבר שלך בדרך, מכסה טוב את עצמך וממהרת לחדרך שם את מתעכבת שעה וחצי בלבוש.
כך אתה מתקלח:
1) מוריד את כל הבגדים במיטה וזורק אותם לרצפה.
2) הולך עירום עד המקלחת.
3) אם אתה רואה את החברה שלך בדרך, אתה מראה לה את ה"כלי" ומוציא קול של פיל.
4) עומד מול הראי ומסתכל על גופך.
5) מכניס את הכרס.
6) מסתכל על גודל ה"כלי" שלך במראה, מגרד ת´ביצים ומריח את היד פעם אחרונה לפני שאתה מתקלח.
7) נכנס למקלחת.
8) אתה לא מתעכב בחיפוש מגבת, אתה לא משתמש.
9) רוחץ את הפנים עם סבון כחול.
10) פורץ בצחוק בגלל ההד שמשמיע הפלוץ שתקעת בתוך המקלחת.
11) רוחץ את המקומות האישיים וסביבתם.
12) רוחץ את התחת ומשאיר קצת שיער על הסבון.
13) חופף את השיער עם כל שמפו (לא משתמש במרכך).
14) עושה תסרוקת "פאנק".
15) פותח את הוילון כדי להסתכל במראה.
16) משתין בתוך המקלחת.
17) מפליץ פעם נוספת ופורץ שוב בצחוק.
18) שוטף את כל הסבון והשמפו ויוצא מייד מהמקלחת.
19) לא שם לב שכל הרצפה רטובה כי השארת את הוילון מחוץ לאמבטיה.
20) טיפה מתנגב.
21) מסתכל שוב במראה.
22) מוציא שרירים ובוחן שוב את גודל ה"כלי".
23) משאיר את הוילון פתוח, שיערות בתוך האמבטיה והשטיח רטוב לגמרי.
24) משאיר את האור דלוק.
25) חוזר לחדרך עם מגבת על המותניים.
26) אם אתה רואה את החברה שלך בדרך, אתה מוריד את המגבת, מראה לה את ה"כלי" וחוזר להוציא קול של פיל.
27) זורק את המגבת הרטובה על המיטה ומתלבש תוך שתי דקות
בתור ילד הייתי ממעיט ככל האפשר במקלחות וכשכבר נכנסתי זה תמיד היה מלווה בקריאה "מה קרה, ראש חודש הגיע?" אני מודה שבבגרותי אני עדיין מתקלח כי צריך ופחות כי כדאי, למרות שבקיץ כשחם מאוד למדתי אפילו אני
להנות מהאירוע.
ניצן שלנו ילדה של מים, בתור הורים חששנו מאוד מחווית האמבט הראשון אך אימצנו כמה כללים וטיפים שבהחלט סייעו, אבחר לציין מתוכם את הרעיון לעטוף את העולל בחיתול כדי לרכך את המגע עם המים החמימים.
האמבט הראשון של ניצני היה מלווה בהתייפחות רבתית - אותה אני משייך לטמפרטורת המים. כל "יודעי הדבר" והמקורות ממליצים על 37 מעלות... אבל בחורף זה פשוט לא מספיק - בטח לא לקטנטנה שלנו שמעדיפה בפרוש 39-40...
זה אמנם בערך חצי מאמא שלה, אבל אני כבר צופה לילדה עתיד מזהיר בשבירת שיאי שהייה בסאונה. על אמא שלה בכלל אי אפשר לדבר, אפשר לאדות אורז מהאדים שנלווים למקלחת שלה, מה שאומר שאחריה לרוב גם אין מים... תחכה בסבלנות חביבי.
זה אמנם בערך חצי מאמא שלה, אבל אני כבר צופה לילדה עתיד מזהיר בשבירת שיאי שהייה בסאונה. על אמא שלה בכלל אי אפשר לדבר, אפשר לאדות אורז מהאדים שנלווים למקלחת שלה, מה שאומר שאחריה לרוב גם אין מים... תחכה בסבלנות חביבי.
בתור אבא לקחתי על עצמי את תפקיד המקלח הלאומי, החל מהאמבט הראשון ועד האמבט של היום... אני קורא לאמבט הזה 7 דקות בגן עדן - כי מהרגע שהכנסתי אותה למים, הקטנטנה לא מפסיקה לנעוץ בי מבטים מתמסרים של אושרתוך כדי תפיחות רגליים והשפרצות לכל כיוון. בשלב זה אנו עדיין משתמשים בשמן אמבט אמול/בלינאום בכדי למנוע יובש בעורה הרך, מה שהופך את המקלחת למופע אקרובטי של החלקות.
אך כל דבר טוב מגיע לסיומו וכך היציאה המהירה מהמקלחת לרוב מלווה בבכי קורע לב שלרוב אומר "קר לי" "אני רוצה עוד" ו"אוף נגמר זמן האיכות עם אבל'ה". אם הוצאנו אותה מהר מידי, ניצן יודעת גם לעשות פעולות תגמול תינוקיות בצורת שפריץ פיפי עסיסי על המגבת החדשה, שמרטיבה אותנו ואת משטח ההחתלה.
טיפ נדיב במיוחד שהקדישה לי המורה דגנית - בחורף להניך את בגדי
התינוק על הרדיאטור, כך כשיוצאים מהאמבטיה ומלבישים את המסכנון הקפוא, הוא יהנה מבגדים חמימים ואולי אפילו יפסח על היבבות הרגילות - להן עוד אקדיש בהמשך פרק שלם.
מקלחת נשית/גברית מצא את ההבדלים
כך את מתקלחת:1) את נכנסת למקלחת.
2) מחפשת את המגבת הקטנה לפנים, המגבת הקטנה לידיים, המגבת לרגליים והמגבת לגב.
3) חופפת את השיער עם שמפו מקוקוס ודבש עם 83 ויטמינים.
4) חוזרת על פעולת החפיפה עם שמפו מקוקוס ודבש עם 83 ויטמינים.
5) חופפת את שיערך עם מרכך גם הוא מקוקוס ודבש ומשאירה ל- 15 דקות.
6) רוחצת את הפנים עם תערובת אפרסק במשך 10 דקות עד שהפנים נהיים אדומים.
7) את יתר הגוף את רוחצת עם סבון גוף עשוי מאגוזים ותותי שדה.
8) שוטפת את המרכך (פעולה זו נמשכת כ- 10 דקות כי צריך לוודא שכל המרכך ירד).
9) מגלחת את בית השחי והרגליים.
10) שוקלת לגלח גם את אזור הביקיני, אך את מחליטה להסיר שיער זה ע"י דפילציה.
11) מייבשת את עצמך קלות בתוך האמבטיה.
12) יוצאת ממנה ומנגבת את עצמך היטב בעזרת מגבת ענקית.
13) עוטפת את ראשך עם מגבת סופגת מיוחדת.
14) מחפשת מעל גופך פצעונים ותוקפת אותם עם ציפורנייך.
15) חוזרת לחדרך עם חלוק ארוך.
16) אם את רואה את החבר שלך בדרך, מכסה טוב את עצמך וממהרת לחדרך שם את מתעכבת שעה וחצי בלבוש.
כך אתה מתקלח:
1) מוריד את כל הבגדים במיטה וזורק אותם לרצפה.
2) הולך עירום עד המקלחת.
3) אם אתה רואה את החברה שלך בדרך, אתה מראה לה את ה"כלי" ומוציא קול של פיל.
4) עומד מול הראי ומסתכל על גופך.
5) מכניס את הכרס.
6) מסתכל על גודל ה"כלי" שלך במראה, מגרד ת´ביצים ומריח את היד פעם אחרונה לפני שאתה מתקלח.
7) נכנס למקלחת.
8) אתה לא מתעכב בחיפוש מגבת, אתה לא משתמש.
9) רוחץ את הפנים עם סבון כחול.
10) פורץ בצחוק בגלל ההד שמשמיע הפלוץ שתקעת בתוך המקלחת.
11) רוחץ את המקומות האישיים וסביבתם.
12) רוחץ את התחת ומשאיר קצת שיער על הסבון.
13) חופף את השיער עם כל שמפו (לא משתמש במרכך).
14) עושה תסרוקת "פאנק".
15) פותח את הוילון כדי להסתכל במראה.
16) משתין בתוך המקלחת.
17) מפליץ פעם נוספת ופורץ שוב בצחוק.
18) שוטף את כל הסבון והשמפו ויוצא מייד מהמקלחת.
19) לא שם לב שכל הרצפה רטובה כי השארת את הוילון מחוץ לאמבטיה.
20) טיפה מתנגב.
21) מסתכל שוב במראה.
22) מוציא שרירים ובוחן שוב את גודל ה"כלי".
23) משאיר את הוילון פתוח, שיערות בתוך האמבטיה והשטיח רטוב לגמרי.
24) משאיר את האור דלוק.
25) חוזר לחדרך עם מגבת על המותניים.
26) אם אתה רואה את החברה שלך בדרך, אתה מוריד את המגבת, מראה לה את ה"כלי" וחוזר להוציא קול של פיל.
27) זורק את המגבת הרטובה על המיטה ומתלבש תוך שתי דקות
יום שישי, 10 בפברואר 2012
חלומות גדולים, חלומות קטנים
"הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן"
-שלום חנוך
-שלום חנוך
קורה לי עם ניצן משהו שלא האמנתי שעשוי ושצריך לקרות... אני מוצא עצמי מדבר אליה ועליה באומרי שהיא הולכת להגשים את חלומותיי ואת שאיפותיי.
אני בן 35, אמנם אב בא בימים - אך במונחים של דור ה X, כל החיים עוד לפני. אז למה למען השם, אני צריך לייחל עבור הבת הבכורה שלי להגשים את תקוותי כשכל ימיה וחייה לפניה וכניצן קטן כולי תקוה שתפרח ותסגל לעצמה שאיפות וחלומות משל עצמה? האם הורים נוספים רואים בעתידו של עוללם הזדמנות לחוויה מתקנת או שמה אני לוקה בתסביך אגוצנטרי ייחודי?
לאחרונה התחלתי לאהוב מוזיקה קלאסית, זה לא קרה ביום, גם לא ביומיים.
אבל יותר ויותר אני מוצא עצמי מתרפק על נעימות אנסטרומנטליות של מלחינים שחיו בתקופה בה לידת עכוז היתה מסתיימת לרוב במות העובר והאם. תמיד חיבבתי מוזיקה ולאורך נעורי ובגרותי חלפו דרך אוזני מנעדים רבים של סגנונות מוזיקליים - אך מעולם לא מוזיקה קלאסית, ממנה אפילו סלדתי.
אמנם לא הגעתי למדרגה בה אני מאזין ל"קול המוזיקה" או לקלסיקות מודרניות מורכבות, אך בהחלט קונצ'רטי לאבוב של תומאזו אלבינוני מסוגל בימים אלה להרעיד לי יותר ממיתר בנשמה... אני חב את החוויה לביתי הקטנה, עוד כשהייתה ברחם ניסיתי להשמיע לה נעימות קלאסיות ועם הזמן התאהבתי בעצמי.
היום הדיסקים של בייבי מוצארט ושאר קלסיקות לתינוקות - מרדימים אותי לא פחות מאותה וזה מחזיר אותי לתקוותי להגשמה עצמית דרכה -כולי תקווה שהיא תחטא בחיידק הנגינה ותדע להנעים את ביתנו בנעימות פסנתר כפי שתמיד רציתי להנעים בעצמי ועדיין רוצה... רוצה ולא מוצא, לא זמן ולא צידוק להתחיל ללמוד לנגן בגיל מתקדם.
כשהייתי בן 6, נידנדתי לאבי להגיע לקונסבטוריון העירוני בכרמיאל - בפגישה עם מנהל הקונסבטוריון נשאלתי באיזה כלי ארצה לנגן, מייד אמרתי שבפסנתר. אותו מנהל (דני שמו ואם אני זוכר את שמו אחרי 30 שנה משמע שאני עדיין חושב שנגרם לי עוול) הביט בי במעין בוז מופגן ואמר לאבי "נתן לילד חלילית ונראה אם החיידק המוזיקלי לא עובר לו בתוך כמה חודשים, חבל להתחייב לכלי נגינה יקר ובלתי מוכר" - אז נתנו לי חלילית ואכן הצליל הצורמני עשה את שלו והדחיק את יצר הנגינה שלי למחוזות ניכר, מאז אני מנגן על פסנתר רק בחלומותי... ועכשיו גם בחלומותי על ביתי בכורתי.
אני רק מקווה שלרצות עבור הקטנטנה קריירה ברפואת שיניים זו לא התעללות מוגזמת מידי...
אני בן 35, אמנם אב בא בימים - אך במונחים של דור ה X, כל החיים עוד לפני. אז למה למען השם, אני צריך לייחל עבור הבת הבכורה שלי להגשים את תקוותי כשכל ימיה וחייה לפניה וכניצן קטן כולי תקוה שתפרח ותסגל לעצמה שאיפות וחלומות משל עצמה? האם הורים נוספים רואים בעתידו של עוללם הזדמנות לחוויה מתקנת או שמה אני לוקה בתסביך אגוצנטרי ייחודי?
לאחרונה התחלתי לאהוב מוזיקה קלאסית, זה לא קרה ביום, גם לא ביומיים.
אבל יותר ויותר אני מוצא עצמי מתרפק על נעימות אנסטרומנטליות של מלחינים שחיו בתקופה בה לידת עכוז היתה מסתיימת לרוב במות העובר והאם. תמיד חיבבתי מוזיקה ולאורך נעורי ובגרותי חלפו דרך אוזני מנעדים רבים של סגנונות מוזיקליים - אך מעולם לא מוזיקה קלאסית, ממנה אפילו סלדתי.
אמנם לא הגעתי למדרגה בה אני מאזין ל"קול המוזיקה" או לקלסיקות מודרניות מורכבות, אך בהחלט קונצ'רטי לאבוב של תומאזו אלבינוני מסוגל בימים אלה להרעיד לי יותר ממיתר בנשמה... אני חב את החוויה לביתי הקטנה, עוד כשהייתה ברחם ניסיתי להשמיע לה נעימות קלאסיות ועם הזמן התאהבתי בעצמי.
היום הדיסקים של בייבי מוצארט ושאר קלסיקות לתינוקות - מרדימים אותי לא פחות מאותה וזה מחזיר אותי לתקוותי להגשמה עצמית דרכה -כולי תקווה שהיא תחטא בחיידק הנגינה ותדע להנעים את ביתנו בנעימות פסנתר כפי שתמיד רציתי להנעים בעצמי ועדיין רוצה... רוצה ולא מוצא, לא זמן ולא צידוק להתחיל ללמוד לנגן בגיל מתקדם.
כשהייתי בן 6, נידנדתי לאבי להגיע לקונסבטוריון העירוני בכרמיאל - בפגישה עם מנהל הקונסבטוריון נשאלתי באיזה כלי ארצה לנגן, מייד אמרתי שבפסנתר. אותו מנהל (דני שמו ואם אני זוכר את שמו אחרי 30 שנה משמע שאני עדיין חושב שנגרם לי עוול) הביט בי במעין בוז מופגן ואמר לאבי "נתן לילד חלילית ונראה אם החיידק המוזיקלי לא עובר לו בתוך כמה חודשים, חבל להתחייב לכלי נגינה יקר ובלתי מוכר" - אז נתנו לי חלילית ואכן הצליל הצורמני עשה את שלו והדחיק את יצר הנגינה שלי למחוזות ניכר, מאז אני מנגן על פסנתר רק בחלומותי... ועכשיו גם בחלומותי על ביתי בכורתי.
אני רק מקווה שלרצות עבור הקטנטנה קריירה ברפואת שיניים זו לא התעללות מוגזמת מידי...
יום רביעי, 8 בפברואר 2012
מחפש דמיון
ברגעי הלידה הייתי ממש קרוב, אם המיילדת היתה משתפת פעולה לבטח גם הייתי מתנדב למשוך את ניצן החוצה, אבל רצה הגורל ואחרי כמעט 35 שעות בחדר כשהעיפות גורמת לך לרצות לתלוש שערות מהאף כדי לנסות להשאר ער - והדבר היחיד שעומד לרשותך זה קוקטל האדרנלין שמשמש כבן לוויה צמוד לאירוע... לקטנטנה היו תכניות יציאה אחרות עבורנו.
משתם חלון ההזדמנויות בן 3 השעות לפתיחה מלאה, וללידה צרחתית רגילה, גם למיכל לא נשאר יותר כח לדחוף, והצוות נאלץ להביא ציוד כבד מבית הובר/דייסון - הלוא הוא מכשיר הוואקום. תמיד חיבבנו שואבי אבק, גם הפעם השואב לא אכזב ובמשיכה אחת הילדה יצאה. בסיפורים מפחידים אותך מראש קונוס לתינוק בסגנון הכובע של דן דין השופט, אבל המלאך שלנו נולדה מושלמת כמעט ללא סימן שמעיד על מה שהתחולל כדי לחלץ אותה לאוויר העולם.
התרגשתי מאוד כשמשכו אותה, ציפיתי להתרגש יותר... אבל במשך השהייה הארוכה בחדר הלידה פיתחתי קורים של עייפות שמסכו על ההתרגשות ובכל זאת חיפשתי דמעות, לכשמצאתי אותם דאגתי לבלוע אותם מיד בהפגנתיות. ראשית כדי לא להרטיב את תדמית המאצ'ו ושנית - זה לא ממש מצטלם טוב.
אחרי פחות מדקה על החזה של האם לוקחים את העולל בלי לשאול יותר מידי לרצונם של ההורים, כך שפספסתי תמונה אדירה... אחרי מקלחת קצרה שהבנתי שהאחיות מבצעות אותה במיומנות שתראה לכל צופן מן הצד כברוטלית... התינוקת מגיעה, עטופה כמו מומיה וכשראיתי אותה בפעם הראשונה, הדימוי הראשון שעלה לי זה בובת "בבושקה" שכלואה בתוך מעטפת מגוננת.
 |
| לידה... ועוד דקותיים אחרי |
טענה אבולוציונית עתיקה גורסת שהתינוקות ביום לידתם דומים לאב, זאת כדי להסיר עננת חשש מליבו ולחזק בקרבו את רגשות האבהות והשייכות לרך הנולד. חיפשתי חיפשתי - ולא ממש מצאתי.
בדקות הראשונות, ניצני שלי היתה תפוחה ונפוחה - השפתיים הזכירו לי קופיף קטן שלא מבין מה עובר עליו, רגע הוא פה והופס הוא שם... ("אבל אני רוצה להיות שם" מכיר מי שמכיר). המשפחה טענה שהשפתיים באו ממני, אז נרגעתי ולקחתי בננה. אך החשש כי איזה אחות רחמנייה החליפה לי את הילדה מתחת לברז השטיפה המשיך לקנן בראשי - עד שראיתי את האצבעות הדקיקות שהן העתק מושלם של ידי הפסנתרן של מיכל אשתי.
הבכי הראשון הגיע מאוחר, אני לא מאמין שבאותם רגעים ראשוניים כה ייחלתי לבכי הזה - בפרספקטיבה מאוחרת אני מפחד שייחלתי קצת יותר מידי, הבכי הזה הפך לחלק בלתי נפרד משגרת יומי ולילותי.
(לעדכן קטע בכי ראשון)
בצל התחלה חדשה
אבאל'ה...
בששת השבועות האחרונים אני מוצא את עצמי מסתובב עם עיניים טרוטות מחוסר שינה ממלמל לעצמי באופן חרישי ולאשתי מיכל באופן קצת יותר מופגן מילים כגון: "הנה החיים התחילו" ו "אפשר להחזיר" ועוד כהנה וכהנה (צדק).
ב 22.12.11 הפכתי לאב גאה, התאריך אמנם סימטרי וצופן משמעויות חבויות (הרבה 2 ו 1, משמע שמשנינו יצאה עוד אחת) אבל המשמעות הברורה מכל נאמרת בפי כל - תשכח מהחיים כפי שהכרת אותם עד היום, ביום שהפכת לאבאל'ה
השתנה עולמך מבלי היכר.
קוראים לה ניצן, על סיפור לידתה לבטח עוד ארחיב - רק אומר שהיא בת כחודש וחצי קטנה ורכה להפליא וביום שהיא הצטרפה לחיי המושג אהבה קיבל משמעות חדשה וגם מילה תאומה - דאגה.
כאב טרי נוחתות עליך דאגות חדשות ולא מוכרות. ביומיים האחרונים למשל, כאב לי מעט הגרון - מין עקה טורדנית בלוע שהסבתות במרוקו מרפאות במעט כמון מהול בדבש, אך אני מסתפק בגרגור אגרסיבי של מי מלח בריכוז גבוה (עוזר ומומלץ או כמו שמ.כוערת היתה אומרת - זה בדוק). בימים כתיקונם כאב הגרון הזה היה מטריד את שלוותי כעלעל של שום שנידף מבעד לאדי הבישול עליו אני מקפיד אחת לשבוע... אך מרגע שניצני הצטרפה אלינו, הגרון לא נותן לי מנוח מחשש שאולי הדבקתי אותה, או אדביק.
אמי תמיד אומרת - תינוקות לא מנשקים בפנים, גם אני מתאפקת ומנשקת את הנכדה ביד. אז זהו, שאני ממש לא מסוגל להתאפק. הקטקטקטונת הקטנה הזו שמזכירה לי את נפו מ"הקטקטים" עם האפון הסולד שלה, דורשת נישוק ועוד אחד... ועוד. הריח המשכר של חלב האם שנודף ממנה מפיל אותי סחרחר לפעמים והמבט התינוקי הבלתי מפוקס שבעינה גורם לך לרצות להקריב את עצמך עבורה... או כמו שאומרים במרוקאית "משי מדורה" (בתרגום חופשי, שאלך בסיבוב במקומה כתרנגול כפרות חסר מזל).
כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה. זה לא נכון לגבי נשיקות בפנים וכמובן לגבי - לא להרים. כי כשהקטנטנה בוכה, הלב שלך נצבט. ברקע אמנם יכולות להתנגן אמרות כגון "אז מה שתבכה קצת - זה מחזק את הריאות" או בסגנון "אתם עושים טעות מרה - זה שיעבוד לשנתיים". אני רוצה לראות אבא אחד שלא מרים את התינוקת הבכורה הבוכייה שלו כשהקול שלה נשבר במעיין יבבה תינוקית מקסימה. הרופא אמר שזו הדרך שלהם לדבר, אבל אם זו הדרך שלהם לדבר מדוע בני אדם שכבר סיגלו דיבור - בוכים?
בששת השבועות האחרונים אני מוצא את עצמי מסתובב עם עיניים טרוטות מחוסר שינה ממלמל לעצמי באופן חרישי ולאשתי מיכל באופן קצת יותר מופגן מילים כגון: "הנה החיים התחילו" ו "אפשר להחזיר" ועוד כהנה וכהנה (צדק).
ב 22.12.11 הפכתי לאב גאה, התאריך אמנם סימטרי וצופן משמעויות חבויות (הרבה 2 ו 1, משמע שמשנינו יצאה עוד אחת) אבל המשמעות הברורה מכל נאמרת בפי כל - תשכח מהחיים כפי שהכרת אותם עד היום, ביום שהפכת לאבאל'ה
השתנה עולמך מבלי היכר.
קוראים לה ניצן, על סיפור לידתה לבטח עוד ארחיב - רק אומר שהיא בת כחודש וחצי קטנה ורכה להפליא וביום שהיא הצטרפה לחיי המושג אהבה קיבל משמעות חדשה וגם מילה תאומה - דאגה.
כאב טרי נוחתות עליך דאגות חדשות ולא מוכרות. ביומיים האחרונים למשל, כאב לי מעט הגרון - מין עקה טורדנית בלוע שהסבתות במרוקו מרפאות במעט כמון מהול בדבש, אך אני מסתפק בגרגור אגרסיבי של מי מלח בריכוז גבוה (עוזר ומומלץ או כמו שמ.כוערת היתה אומרת - זה בדוק). בימים כתיקונם כאב הגרון הזה היה מטריד את שלוותי כעלעל של שום שנידף מבעד לאדי הבישול עליו אני מקפיד אחת לשבוע... אך מרגע שניצני הצטרפה אלינו, הגרון לא נותן לי מנוח מחשש שאולי הדבקתי אותה, או אדביק.
אמי תמיד אומרת - תינוקות לא מנשקים בפנים, גם אני מתאפקת ומנשקת את הנכדה ביד. אז זהו, שאני ממש לא מסוגל להתאפק. הקטקטקטונת הקטנה הזו שמזכירה לי את נפו מ"הקטקטים" עם האפון הסולד שלה, דורשת נישוק ועוד אחד... ועוד. הריח המשכר של חלב האם שנודף ממנה מפיל אותי סחרחר לפעמים והמבט התינוקי הבלתי מפוקס שבעינה גורם לך לרצות להקריב את עצמך עבורה... או כמו שאומרים במרוקאית "משי מדורה" (בתרגום חופשי, שאלך בסיבוב במקומה כתרנגול כפרות חסר מזל).
כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה. זה לא נכון לגבי נשיקות בפנים וכמובן לגבי - לא להרים. כי כשהקטנטנה בוכה, הלב שלך נצבט. ברקע אמנם יכולות להתנגן אמרות כגון "אז מה שתבכה קצת - זה מחזק את הריאות" או בסגנון "אתם עושים טעות מרה - זה שיעבוד לשנתיים". אני רוצה לראות אבא אחד שלא מרים את התינוקת הבכורה הבוכייה שלו כשהקול שלה נשבר במעיין יבבה תינוקית מקסימה. הרופא אמר שזו הדרך שלהם לדבר, אבל אם זו הדרך שלהם לדבר מדוע בני אדם שכבר סיגלו דיבור - בוכים?
הירשם ל-
רשומות (Atom)